<h1>ראבי"ה סימן שע"ט</h1>
<h2>דף ו.</h2>
והא דפליגי רב ושמואל [במבוי] עקום, דלרב תורתו כמפולש ולשמואל תורתו כסתום, מצאתי בירושלמי כלשון זה מבוי שהוא עקום ומפולש [רבי יוחנן אמר נותן לחי או קורה מכאן ועושה צורת הפתח מיכאן וריש לקיש אמר נותן לחי או קורה מיכאן. ופירושו הכי, מדקאמר עקום ומפולש] משמע שלשני ראשיו מפולש לרשות הרבים או לכרמלית, כעין זה (דרה"ר), והיינו כעין פירוש רבינו שלמה (רה"ר). ומדקאמר רבי יוחנן נותן לחי מכאן וצורת פתח מכאן משמע לשני ראשי המבוי, אבל במקום עקמומית לא צריך כלום לא לרבי יוחנן ולא לריש לקיש, ולא כאותו הפירוש שפירש רבינו שלמה מפי רבו הזקן דמצריך בעקמומיתו לחי. ומסיק בירושלמי [שם] רב כרבי יוחנן ושמואל כריש לקיש. ומסיק בירושלמי על דעתיה דריש לקיש בקשו לעשות לה[ן] תקנה אילו משתמשים עד מקום הכותל [ואילו משתמשים עד מקום הכותל] ולא נמצאו שתי רשויות משתמשות לרשות אחת אלא אלו משתמשים דרך עקמומית ואלו משתמשים דרך עקמומית ולא נמצאו שתי רשויות משתמשות לרשות שהיא אסורה להן. ופירושו, [ל]ריש לקיש, שעושה אותו כסתום ומצריך לחי או קורה לשני הראשין, אם כן כשכל מבוי ומבוי עושין עירוב לבד אם כן מקום עיקום עד כותל מזרח של מבוי ועד כותל דרום של מבוי, כזה, [אסור להם], בקשו לעשות להם תקנה, כלומר לעשות להם תקונים שיהיו מותרים באותו מקום העיקום, שאם אילו ואילו משתמשים עד הכותל למזרח ולדרום אם כן נמצאו שתי רשויות משתמשות לרשות אחת, דהיינו מקום העיקום, ואסרי אהדדי. ומסיים ואם אלו ואלו משתמשים דרך עקמומית, [לא] עד המזרח ועד הדרום ממש, אלא שירחיקו, וישתמשו אצל קרן הצפון לצד דופן הצפון, אם כן אותו קרן נמי אסור לשני המבואות, דהא לא עירבו, הילכך לריש לקיש צריך שיתנו שיתוף שני המבואות לערב יחד. ומסיים בירושלמי [פ"א ה"א] מעשה שרבי יוחנן וריש לקיש חנו במבוי עקום וריש לקיש טילטל כדעתיה ורבי יוחנן לא טילטל ולא אסר אמר הניחו לבני מבוי שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין, ומקשינן אי לא טילטל [י]אסור לבני מבוי, ומשני רבי יוחנן ביטל רשותו אמר רבי [אחא] זקיף ריש לקיש לרבי יוחנן וטלטל. ובתלמוד בבלי [ח' ע"ב] אמרי דבנהרדעא חשו לדרב. ונראה לפי דברי הירושלמי שדחק ריש לקיש לרבי יוחנן וטילטל דעביד כהאי [עביד] וכהאי עביד. והשתא במבוי עקום זה שהוא מתעקם לצד [אחד] פירשנו דינו. ואם יש מבוי גדול וארוך ומפולש משני צדדין לכרמלית או לרשות הרבים ובאמצע נכנס מבוי קטן, ומפולש הקטן לצדו השני לכרמלית, כעין זה, צריך לעשות צורת הפתח מצד אחד ולחי או קורה מצד אחד השייכים לגדול, ולמבוי הקטן צורת הפתח למקום שפתוח לכרמלית, ושרי לטלטל בכולו על ידי עירוב שישתתפו יחד. ובקולונייא איכא כי האי גוונא, שהולך המבוי מן הע"ז שקורין מרפורצא עד [הקורדוינר"ש] שמתקנים מנעלים ונכנס מבוי הקטן לתוך הגדול, וצריך לתקן כאשר כתבתי, ומותר לכל ישראל. ואם בני מבוי הקטן רוצים לתקן צורת הפתח במקום כניסתו לגדול, [צריכים] לתקן [ה]לחי או הקורה [בצדו] השני [ה]פתוח לכרמלית. ואם רוצין יערבו המבוי הקטן לבדו ומבוי הגדול לבד[ו], ואם ירצו יכולים המבואות לערב זה עם זה.
<h2>דף יא:</h2>
ומסקנא דגמרא היכא דיש למבוי שלש מחיצות הכשירו בלחי או קורה כבית הלל, והיכא דאין לו כי אם שתי מחיצות ומפולש משני צדדים לרשות הרבים צריך לתקן לחי מצד אחד וצורת הפתח מצד אחד, וקיימא לן כתנא קמא דפליג אחנניא. והוא הדין אם [ס]רטיא מכאן ובקעה מכאן [או בקעה מכאן] ומכאן, שהן כרמלית, צריך לחי מכאן וצורת הפתח מכאן. וכן משמע בכל כתבי דשלש מחיצות קרוי שאינו מפולש. וצורת הפתח היינו לחי מכאן ולחי מכאן וקנה על גביהן, ופסקינן להלכה שאין צריך ליגע הקנה על גביהן, דהכי אמרינן בפרק קמא דעירובין. הכשר מבוי סתום בית הלל אומרים לחי או קורה. והא דפליגי חנניה ותנא קמא אליבא דבית הלל במבוי מפולש שאין לו אלא שתי מחיצות, התם [מיהו] צריך צורת פתח מצד שלישי, דהשתא הוי סתום, דצורת הפתח הוי כמחיצה שלישית, הלכך יעשה לחי מצד רביעית. ואף על גב דאיכא פלוגתא דאמוראי [ע"ג ע"ב], דאיכא מאן דאמר אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצירות פתוחים לתוכו, פירוש שתי חצירות ובכל חצר שני בתים, ורבי יוחנן אמר אפילו בית אחד וחצר אחד, הני מילי באותן הימים, שכולן דרכן שחצירותיהן לפני בתיהן והולכים דרך חצר לרשות הרבים, אבל בזמן הזה, שהבתים פתוחות למבוי והחצר לאחורי הבתים, די לנו שהבתים פתוחים למבוי בלא חצר. כן נראה לי, וכן מצאתי בפירוש רבינו יהודה בר נתן בשם רבינו שלמה. ומצאתי בירושלמי תמן תנינן שהמבוי לחצירות כחצירות לבתים כמה חצירות במבוי רב ושמואל אמרי אין פחות משנים רבי יעקב בשם רבי יוחנן אמר אפילו חצר אחד מיכן ובית מיכן בית מיכן וחנות מכאן רב נחמן בעי מבוי אין פחות משתי חצירות חצר אין פחותה משני בתים. ומילתא דקאמר אפילו בית אחד וחנות אחת סיוע למה שפסקנו לעיל בזמן הזה. ואפילו באותו הזמן, דנהיגי למיעבד החצירות לפני בתיהם, פליגי [רב ושמואל ו]רבי יוחנן, וקיימא לן [הלכה כדברי] המיקל בעירובין. ותו [קיימא לן] הילכתא כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל. ואף על גב דרב נחמן פליג, ואמר בתלמוד בבלי [ה' ע"א] נמי נקטינן אין מבוי ניתר בלחי או בקורה אלא אם כן פתוח[ים] לתוכה בתים וחצירות, אף על פי [כן נראה] דהילכתא כרבי יוחנן לקולא. וראיה [ל]מה שכתבתי לעיל דה[י]כא דהמבוי מפולש, שאין לו אלא שתי מחיצות, ומצריכינן צורת הפתח מכאן ולחי מכאן דצורת הפתח ה[י]א חשוב[ה] כמחיצה שלישית והוי כמבוי סתום בשלש מחיצות, דדי לנו לבית הלל בלחי לצד רביעית הפתוח, דגרסינן בירושלמי [פ"א ה"א] וההן שקקה דרב חנה לא צריך צורת הפתח שהוא כמתלקט עשרה מתוך שלש, דבמקום פילושו הוה מקום מודרין, כעין זה, והוי כמחיצה, אלמא דצורת הפתח הוי כמו מחיצה. ותו גרסינן התם היה מודרין באמצע המבוי לעליונים נידון משום חריץ לתחתונים נידון משום גדר.
<h2>דף נט.</h2>
[פרק] כיצד מעברין. עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין את כולה. פירוש שבתחלה לא היו נכנסין לה תמיד ששים רבוא בני אדם, שלא נקבעו שם שווקים גדולים. ולא חשיבי רשות הרבים אלא דומין לדגלי מדבר שהיו ששים ריבוא, ושם היה מחנה לויה, שהעגלות היו מחזיקין ברוחב י"ו אמות, בפרק הזורק [שבת צ"ט ע"א]. והוא (רשות) שיעור דרשות הרבים, דמלאכת שבת ממשכן גמרינן. והיה מפולש משני צדדים. ובמדבר היו אוהלים ואינו מסובב בחומה, והוא הדין עיירות שאין להן חומה שראשי רשות הרבים שלהן מפולשין הוי רשות הרבים. ואם מוקפין חומה ורשות הרבים שלהם מכוון ומפולש משער לשער ברוחב י"ו אמות הוי רשות הרבים, כדאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן [ו' ע"ב] ירושלים אילמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, פירש רבינו שלמה שמכוון ומפולש רשות הרבים שלה משער לשער ברוחב י"ו אמות וששים [ריבוא מצוין] בה. ותנו רבנן פרק ראשון דשבת [ו' ע"א] ארבע רשויות לשבת [וכו'] סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין. סרטיא היינו דרך בני אדם שמהלכין בה מעיר לעיר, ובלשון אשכנז הירשטרסא, ופלטיא היינו רחוב העיר שהיא גדולה ומצוין שם בני אדם עומדים ויושבים בשוק. ונראה לי אפילו אינה מפולשת משער לשער משני צדדין. ומבואות המפולשין היינו שמפולשות משער לשער ורוחב י"ו אמות. כל אילו הם רשות הרבים דאוריתא כדתניא התם [שבת ו' ע"א] הרי אלו רשויות הרבים גמורות. וחצירות של רבים ומבואות שאינן מפולשין, פירוש שלש מחיצות וצדו אחת פתוח, עירבו מותרין לא עירבו אסורין. והיינו דקתני עיר של יחד ונעשית של רבים, שתחילתה לא היו נכנסין לה תמיד ששים ריבוא, דלא נקבעו בה שווקים גדולים שהיו באים בה ששים רבוא, והשתא חשיבא כחצר של רבים דפתיחי בה בתים הרבה, שמערבין בה יחד לטלטל מחצר לבתים ומבתים לחצר, ואם שכח אחד ולא עירב אוסר עליהם דריסת הרגל, הכי נמי [הכא] כל המבואות שבאותה העיר שפתוחים להם בתים חשיבי כחצר. ואם כל העיר שיתפו יחד מותרים לטלטל מן הבתים למבואות ולהכניס מן המבואות לבתים על ידי עירוב, ואמנם צריכים המבואות תיקון לחי וקורה. ולא מיבעיא [אם] היא של יחיד דלא נעשית של רבים, אלא אף כשנעשית של רבים, [שניתוספו] בה [דיורין] של ששים רבוא אדם או נקבעו [בה] שווקים שבאים ששים רבוא לשווקים, מערבין את כולה. פירוש דדינ[ה כ]תחילתה, ויתנו שיתופם יחד ויטלטלו בכל המבואות שבכל העיר, ואינן צריכין תיקון לחי או קורה. וכגון שאין המבואות שבתוכה רחבים י"ו אמות ומפולשין משני צדדים כדין רשות הרבים, אבל אם יש בה רשות הרבים גמורה תניא בגמרא מהו תיקונה, ופליגי רבי יהודה ורבנן. ואם היתה של רבים ונעשית של יחיד אין מערבין את כולה אלא אם כן עשה לה שיור וכו'. ופירש [רבינו שלמה] אם בתחילה היו בה ששים רבוא ולבסוף נתמעטו אוכלסיה או נתבטלו השווקים והשתא נעשית של יחיד. [ורבותא] נקיט של יחיד, דכל שכן, אם לא נעשית של יחיד שאין מערבין את כולה בלא שיור, אלא הא קא משמע לן דאף על גב דהשתא של יחיד היא אזלינן בתר תחילתה שהיתה של רבים וחשיבא כמו שהיא השתא נמי של רבים ואין מערבין את כולה, כלומר לטלטל [על ידי עירוב] בכל מבואותיה (על ידי עירוב) שאינם רחבים י"ו אמות מן הבתים [ל]שם [או מן] מבואות לבתים, ואף על גב דאין במבואות תורת רשות הרבים. וטעמא של דבר הואיל שתחילתה של רבים אסרו חכמים לערב עיר של רבים כדי לטלטל בכל המבואות על ידי עירוב בלא שיור, כדי שלא תשתכח תורת איסור רשות הרבים גמורה שרחב י"ו אמות ומפולש בעיר של רבים, דאתי לטלטולי ביה בלא עירוב. הילכך האי שיור הכי[רא] הוי, דאמרינן מדלא מטלטל בהאי שיור ובכולה קרתא מטלטלין ברשות הרבים שמע מינה דהכא עירוב והכא לא עירוב, ונמצא שלא תשתכח תורת עירוב. זה הטעם מצאתי בספר רבינו יהודה בר נתן שאמר משום רבינו שלמה רבו. ואיני יכול להבין, וכי עירוב מועיל ברשות הרבים. ויש לומר דאליביה דרבי יהודה קמפרש, דלרבי יהודה מטלטלין ברשות הרבים בעירוב על ידי לחי וקורה, דהא מוקמינן לה בגמרא [ל]ברייתא דאמר[ה עיר של יחיד וכו' עושה לחי מכאן וכו'] כמאן כרבי יהודה דמערב ברשות הרבים. ואפילו הכי אין מערבין כולה, דהואיל ושם רשות הרבים היה עלה מעיקרא מחלפא בעיר של רבים ורשות הרבים עוברת בתוכה, ואתי למימר נמי דמערבין בה בפת בלא שום תיקון, ולא אשכחן תנא דאמר רשות הרבים מערבין בפת. אלא על ידי שיור, שמקצתה לא יערבו עם שאר בני העיר, והיא תהיה היכר שמפני שהיתה של רבים נמנעו מלערב את כולה, ולא אתי למימר בעיר של רבים ורשות הרבים עוברת בתוכה דמערב את כולה. גם זה מצאתי בספר רבינו יהודה בר נתן. ורבינו שלמה סתם פירושו יותר מדי. עד כאן פירושא דמתניתין. ותניא בגמרא עיר של יחיד ונעשית של רבים ורשות הרבים עוברת בתוכה, פירוש י"ו אמות רוחב ומפולש משער לשער, כיצד מעברין אותה, פירוש שיהיו מותרים לטלטל בתוכה על ידי עירוב [ב]כל [ה]עיר, כמו שמטלטלין בכל מבואות שבעיר שאינן י"ו אמות על ידי עירוב בלי תיקון, כאשר פרשתי במתניתין, וכאן ברשות הרבים עוברת בתוכה ורוחב י"ו אמות מה הוא תיקונו שיהיו כל בני [ה]עיר מותרים בו על ידי עירוב, עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע, כלומר השתא לכל בני העיר מותר לטלטל לתוכה כמו בשאר מבואות שבעיר [שאינם רחבים] י"ו אמות, ואותם אינם צריכין תיקון לחי וקורה כי אם עירוב. ומסקנא אמרינן דהאי תיקון לחי וקורה רבי יהודה הוא דאמר מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים עושה לחי מכאן ולחי מכאן, ורבנן פליגי עליה ואמרי אין מערבין רשות הרבים בכך. ואין מועיל שום תיקון לרשות הרבים גמור[ה], כדאמרינן בפרק קמא [ו' ע"א] ורשות הרבים מי מיערבא [וכו'] והאמר רבי יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה [ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים], אלמא דלא מועיל אלא בנעילת דלת. וראיתי שסיים רש"י בפירושו ובשל רבים [ו]הרי היא של רבים לא שרו רבנן להא תקנתא, דכל מבואותיה [ה]מפולשים הוו רשות הרבים ובעו תקנתא, דמיחלפי ברשות הרבים, אבל בעיר של יחיד מוכחא [מילתא]. ונראה לי שכך רוצה לומר דוקא של רבים ונעשית של יחיד איכא תקנתא לערב את כולה על ידי [שיור] אם יש בה מבואות שאינן רחב[ים] י"ו אמות ואין צריך תיקון לחי, אבל בשל רבים [ו]הרי היא של רבים אין מערבים את כולה אפילו על ידי שיור, ואף על פי שאינן רחבות י"ו אמות אך שמפולשות הן הוו כרשות הרבים ובעו תקנתא דלחי או קורה, [ד]מחלפי ברשות הרבים. ואין נראה לי, אלא כמו שפרשתי לעיל דאין חילוק ביניהם, דהא דנקיט ונעשית של [יחיד] משום רבותא נקט, כדפרישית לעיל. ואין מערבין אותה לחצאין, דכיון דמעיקרא חדא הואי, שהרי של יחיד הואי, ואסרי הני אהני והוי כמבוי ששכחה אחת מן החצירות ולא נשתתפה בו דאסרה אכולהו. של רבים והרי היא של רבים ואין לה אלא פתח אחד מערבים את כולה, הואיל שאינו מפולש. אבל יש לה שני פתחים משמע שאין מערבין את כולה, כדמוכח במסקנא [נ"ט ע"ב] אמרו לי סבי (ד)אשפה הוה לה מחד גיסא וניטלה, הילכ[ך] אסור לערב את כולה [בלא] שיור. ומכאן אין להוכיח אם כדברי רש"י או כדבריי, ומצאתי בפירוש רבינו יהודה כדבריי. ואחר שביארנו ההלכה משמע דעיר שתחילתה של יחיד שלא היו בה ששים רבוא בני אדם, אף על פי שלבסוף נתוספו בה דיורין או הוקבעו בה שווקין ובאו לה ששים רבוא בני אדם, ויש בה מבואות שאינן רחבות י"ו אמות, ואפילו מפולשות, מערבין את כולה על ידי שיתוף פת ומטלטלין בכל המבואות, ואינן צריכות לא לחי ולא קורה, דדמיא לחצר שפתוחים לה בתים הרבה דדי להן בעירוב דמוציאין ומכניסים מבתים לחצרות, והכי נמי הכא. ואם תמצא באותה העיר מבוי מפולש ורוחב (שהוא) י"ו אמות, שהוא רשות הרבים גמורה, בההיא פליגי, לרבי יהודה סגי בתיקון לחי או קורה ושרי, ולרבנן לית ליה תקנתא, דרשות הרבים אין לו תקנה אלא בדלת ונעילות בלילה.
<h2>דף נט:</h2>
ומסיק בברייתא אין מערבין אותה לחצאין אלא או כולה או מבוי [מבוי בפני עצמו]. אמר רב פפא הא [ד]אמר [מר] אין מערבין אותה לחצאין לא שנו אלא לאורכה. פירש רבינו [שלמה] דרך עיירות להיות פתחי פלושיהן לאורכן, ורשות הרבים עוברת מפתח לפתח וחולקת לאורכה, הילכך אין בני עבר הלז רשאין לערוב לבדם ובני עבר שכנגדן לעצמן, כזה\raster)85-,85-(="Z]))"0משום דהני והני דורסין בהך רשות הרבים ויוצאין ונכנסין דרך [פתחיה] לכאן ולכאן ורשות הרבים זו מחברתן שכולן מעורבין ואסרי אהדדי. אבל לרחבה בין שני העברים לראש השני לבד מערבין, שהרי יכולין להסתלק אלו מאלו ולא יהא דרך לאלו על אלו, ובוררין להן אלו פתח שלהם ואלו פתח שאצלן. ואפילו לרבי עקיבא שאמר רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה, כגון שתי חצרות זו לפנים מזו החיצונה פתוחה לרשות הרבים והפנימית אין לה פתח לרשות הרבים אלא יוצאת דרך החיצונה, ועירבה זו לעצמה וזו לעצמה, דהוי פנימית מותרת במקומה, אוסר רבי עקיבא החיצונה, הואיל דאית לפנימית דריסת הרגל על החיצונה, וטעמא משום דפנימית לית לה דרך אחרינא אלא דרך החיצונה, אבל הכא הני נפקא בהאי פתחא והני נפקי בהאי פתחא. והנה משמע מהכא אף על פי שלפעמים הולכים אלו דרך של אלו ואלו דרך של אלו לא אסרי דריסת רגליהם אהדדי, הואיל שאם היו רוצים היו יכולים לילך (דרך) זה [דרך] פתחו לראש האח[ד] של רשות הרבים וזה לראש השני. ואף על פי דלאיכא דאמרי אמר רב פפא דאפילו לרחבה אסור, אפילו לרבנן דאמרי רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, התם היינו טעמא [דפנימית אחדא דשא] ומשתמש[א], כיון דמותרת במקומה כגון זו כופין על מדת סדום שלא יהא לה דריסת הרגל היום על החיצונה, אלא תסגר הדלת שבניהם ותשמש במקומה, אבל הכא הרי רשות הרבים של אלו ושל אלו אחד הוא ואין בו חילוק באמצע אורכו ולא [רמז] של מחיצה לומר תיחוד דשא ותשמש והיכי מצית מסלקת הני מהני, נראה לי דכל היכא דאיכא תרי לשני בדרבנן, כי הכא, הלך אחר המיקל, וכלישנא קמא דמיקל קיימא לן. [וקיימא לן הלכה כדברי המקיל] בעירובין. ומכאן למדנו דכל מבוי המתוקן בלחי [וקורה] אף על גב דדרסי ביה שאר בני אדם שאינם בני המבוי לא חיישינן, הואיל ואית להו דרכים אחרים נפתחים לשווקים אחרים שיוכלו לצאת ולבוא בהם. ולקמן אוסיף להביא ראיה על זה. ומקשי תלמודא מאי שנא דלחצאין דלא [ד]קאסרי אהדדי [מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי], דאפילו עביד בהו תיקון דלחי וקורה היכי מיערבא בפת, הא מפולשין הן לרשות הרבים, ורשות הרבים אוסרתן, דלא הוי כחצר בעלמא, ובני רשות הרבים יש להם דריסת הרגל עליהם באותו המבוי, דבהכי לא מהני לחי וקורה למישריה. ומשני דעביד דקה בראש כל המבוי, דגלו דעתייהו כל חד מינייהו לאסתלוקי מרשות הרבים ולאשתמושי לעצמן במבואותיהן, ולא יאסרו זה על זה על ידי רשות הרבים המערבתן. כך מצאתי הפירוש, אך רבינו שלמה לא פירש כלום. ואומר אני אף לפי הפירוש, דמשמע [ד]דריסת רשות הרבים אוסר[ת] על בני המבוי [ו]אפילו בלחי וקורה לא מהני, [דוקא] בעיר של יחיד ונעשית של רבים, דמשום הכי מקשה [מבוי] מבוי נמי אסרי אהדדי, הואיל והורגלו להיות אחד, דהא מעיקרא של יחיד הויא והיו מערבין את כולה, הויא לה כחצר, ולא מהני לחי וקורה. אבל (ל)עיר של רבים, שאין מערבין את כולה בלא שיור, ולא הורגלו לערב כולה, דאינה חשובה כחצר, ותקנו לחי וקורה למבואות שלהם, בין שהמבואות מפולשים משני צדדים לרשות הרבים, דצריך לחי מכאן וצורת הפתח מכאן, כדאמרינן בפרק קמא דעירובין [ו' ע"ב], הואיל שמשני הצדדים מפולשין לרשות הרבים גמורה, בין שאינן מפולשין כי אם מצד אחד לרשות הרבים ומצד השני לבקעה או משני צדדים לבקעה, [דצריך גם כן] לחי מכאן וצורת הפתח מכאן, (ו)לא חיישינן אם עוברים בני העיר לפעמים דרך מבואות, [ו]דריסת בני העיר עליהן לא אסרה אבני מבוי, דלא דמי לחצר. וראיה לדברי, דאמרינן [ו' ע"א] יותר על כך אמר רבי יהודה מי שיש לו שני בתים משני צדי רשות הרבים עושה לחי מכאן ולחי מכאן [וכו'] ונושא ונותן באמצע וכו', אלמא דלרבי יהודה אף על גב שאין לזה כי אם שני בתים, ושאר בתים של שאר בני רשות הרבים הן ובוקעין בו ללכת, אינן אוסרין [על] בעל שני בתים, [ו]מטלטל מן שני הבתים ובין שניהם, הואיל שמתוקן בלחי, דלא אסרה דריסת רגליהן עליו, הואיל שיכולין ללכת בשבילים ובמבואות אחרים ליצא ולכנס בביתם. ומדרבי [יהודה] נשמע לרבנן במבואות שאינן רחבות י"ו אמות המתוקנים בלחי וקורה, שאף על פי שאינן מיוחדות לשכונ[ות] שבמבוי, ואין כח בידן למחות לבני העיר מלעבור דרך מבואותיהן, שאין דריסת רגליהן אוסרת עליהן [ו]מותר על ידי לחי וקורה. ותו דאמרינן בפרק ראשון דעירובין [ו' ע"ב] בדלתות מי מיערבא והאמר רבי יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה [חייבין עליה משום רשות הרבים], [אבל] הואיל דננעלות בלילה הויא כרמלית, כדאמרינן בפרק המוציא תפילין [ק"א ע"א], ומיערבא, והיו מטלטלין בה. [ומסתמא] בלחי ובקורה היו מתוקנין, דלא גרע רשות הרבים דידה [על ידי] נעילות משאר מבואות שאין מועיל עירוב כי אם בלחי וקורה. והרי ירושלים למאן דאמר לא נתחלקה לשבטים ושל כל ישראל היא הרי לא היתה מיוחדת לאותה שכונה שפתוחין בתיה לתוכה, וגם כל ישראל היו עוברין ודורסין לתוכה בעל כרחן, ושרי לטלטל בתוכה. וליכא למימר בה שמערבין את כולה בלא תיקון לחי, דהא ירושלים עיר של רבים היא ואין מערבין כולה. ואמרינן נמי בפרק הדר [ס"א ע"ב] אמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים ואמר לנו אבא מהרו והוציאו את כל הכלים למבוי עד שלא יוציא זה ויאסור עליכם, אלמא שהיו שם מבואות בתיקון לחי. ותו אמרינן בפרק קמא [ו' ע"ב] אמר להו איתו חזו הני אבולאי דנהרדעא דטימן עד פלגייהו בעפרא ועייל ונפיק מר שמואל ולא אמר להו ולא מידי, אלמא דמהני דלת מכאן ולחי מכאן ואף על גב שגוים היו בה ובוקעים בתוכה, דבנהרדעא היו בה גוים. וכן במחוזא, כדאמרינן פרק ראשון דיומא [י"א ע"א] גבי מזוזות, דאייתי הני אבולאי דמחוזא דלית להו מזוזה, ומפרש רש"י ורובן ישראל היו, ואני אומר אפילו רובן גוים היו צריכים הדרים באבולאי שהם [יהודים] לתקן שם מזוזה. ואמר עולא [פרק ראשון דעירובין] [ו' ע"ב] הני אבולאי דמחוזא אלמלא דלתותיהן ננעלות בלילה חייבין עליהן משום רשות הרבים, משום דעיר של רבים היתה ודמיא לירושלים. ואמרינן [פרק עושין פסין [כ"ו ע"א] ובפרק כיצד מעברין [ס' ע"א]] רבה בר אבהו מערב לה לכולה מחוזא ערסייא ערסייא וכו'. [אלמא] אף על פי ש(ה)גוים הרבה (ד)היו בעיר ובקעו תוך מבואות[יה]ן מטלטלין בהו. והא דפליגי רבי יהודה ורבנן [פרק עושין] [כ"ב ע"א] (דלרבי יהודה) בשתי מחיצות מעלייתא כגון שני בתים משני צדי רשות הרבים, ואמר רבי יהודה אף על גב דרבים בוקעים בו לא מבטלי מחיצתא, ולרבנן מבטלי, אלא אם כן יהיו כעין ארבע מחיצות אף על גב דאינן מחיצות מעלייתא לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, ומטלטלין בתוכם, ורבי יוחנן דמוסיף ואמר דלא סבירא ליה כרבנן, וסבירא ליה דאפילו בארבע מחיצות אתו רבים ומבטלי, ואף על גב דארבע מחיצות מעלייתא הוו, כדאמר רבי יוחנן [ירושלים] אלמלא דלתותיה ננעלות [בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים], ואף על גב דאית לה ארבע מחיצות, וסבירא ליה כרבי יהודה דאמר אם היה דרך הרבים מפסקתן יסלקנה לצדדין, ועדיפא מדרבי יהודה, דאילו [ל]רבי יהודה כי האי דירושלים דאית לה ארבע מחיצות, (ליה כרבי יהודה) ואפילו שתי מחיצות מעלייתא, לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, הני כולהו דמבטלי מחיצתא, למר כדאית ליה [ולמר כדאית ליה], היינו דוקא ברשות הרבים גמורה, י"ו אמות רוחב ומפולש משני צדדין, דומיא דירושלים, וכעין פסין לביראות, שמעמידין אותן ברשות הרבים בדרכים רחבים שעולים בהם לירושלים, והיינו סרטיא, שהיא רשות הרבים. ואף על גב שאין בין הפסין רוחב י"ו אמות כי אם י"ג אמה ושליש, מיהו פסין שהן תקועין ברשות הרבים שרוחבה י"ו אמות, ובוקעין [בה] בין מפנים לפסין ובין מצדיהן לשני ראשיהן בחוץ, שייך למימר אתו רבים ומבטלי מחיצתא. אבל מבואות שאינן רחבין י"ו אמה, ולא מיבעיא אם אינן מפולשין, אלא אפילו מפולשין, לית מאן דאמר אתו רבים ומבטלי מחיצתא, הואיל שאינן רחבין י"ו אמה [ו]מתקנין לחי וקורה וצורת הפתח. ותו לא מידי. והארכתי באלו הדברים בעבור ששאלני קרובי רבי מנחם ברבי יעקב על דבר זה. כי בוורמיישא יש להם מבואות, ורבים בוקעים בהם, ואינן מיוחדים לבני השכונה, ולא היו רשאין לסתום פתחיהן, כי לכל בני העיר הדרך מיוחד, ונכנסין בזו ויוצאין בזו, ומפולש[ים ל]אחד משבילי העיר, מהו להתיר בקורה מצד אחד ובצורת הפתח מצד אחד. ומימות אבותי נהגו לטלטל בתוכו, אך מורנו ורבינו רבי אפרים מערער, ולא קבלו דבריו. ולכך כתבתי שנראה לי שהיתר הראשונים קיים והיתר הוא.
<h2>דף עג:</h2>
ומסקנא דגמרא היכא דיש למבוי שלש מחיצות הכשירו בלחי או קורה כבית הלל, והיכא דאין לו כי אם שתי מחיצות ומפולש משני צדדים לרשות הרבים צריך לתקן לחי מצד אחד וצורת הפתח מצד אחד, וקיימא לן כתנא קמא דפליג אחנניא. והוא הדין אם [ס]רטיא מכאן ובקעה מכאן [או בקעה מכאן] ומכאן, שהן כרמלית, צריך לחי מכאן וצורת הפתח מכאן. וכן משמע בכל כתבי דשלש מחיצות קרוי שאינו מפולש. וצורת הפתח היינו לחי מכאן ולחי מכאן וקנה על גביהן, ופסקינן להלכה שאין צריך ליגע הקנה על גביהן, דהכי אמרינן בפרק קמא דעירובין. הכשר מבוי סתום בית הלל אומרים לחי או קורה. והא דפליגי חנניה ותנא קמא אליבא דבית הלל במבוי מפולש שאין לו אלא שתי מחיצות, התם [מיהו] צריך צורת פתח מצד שלישי, דהשתא הוי סתום, דצורת הפתח הוי כמחיצה שלישית, הלכך יעשה לחי מצד רביעית. ואף על גב דאיכא פלוגתא דאמוראי [ע"ג ע"ב], דאיכא מאן דאמר אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצירות פתוחים לתוכו, פירוש שתי חצירות ובכל חצר שני בתים, ורבי יוחנן אמר אפילו בית אחד וחצר אחד, הני מילי באותן הימים, שכולן דרכן שחצירותיהן לפני בתיהן והולכים דרך חצר לרשות הרבים, אבל בזמן הזה, שהבתים פתוחות למבוי והחצר לאחורי הבתים, די לנו שהבתים פתוחים למבוי בלא חצר. כן נראה לי, וכן מצאתי בפירוש רבינו יהודה בר נתן בשם רבינו שלמה. ומצאתי בירושלמי תמן תנינן שהמבוי לחצירות כחצירות לבתים כמה חצירות במבוי רב ושמואל אמרי אין פחות משנים רבי יעקב בשם רבי יוחנן אמר אפילו חצר אחד מיכן ובית מיכן בית מיכן וחנות מכאן רב נחמן בעי מבוי אין פחות משתי חצירות חצר אין פחותה משני בתים. ומילתא דקאמר אפילו בית אחד וחנות אחת סיוע למה שפסקנו לעיל בזמן הזה. ואפילו באותו הזמן, דנהיגי למיעבד החצירות לפני בתיהם, פליגי [רב ושמואל ו]רבי יוחנן, וקיימא לן [הלכה כדברי] המיקל בעירובין. ותו [קיימא לן] הילכתא כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל. ואף על גב דרב נחמן פליג, ואמר בתלמוד בבלי [ה' ע"א] נמי נקטינן אין מבוי ניתר בלחי או בקורה אלא אם כן פתוח[ים] לתוכה בתים וחצירות, אף על פי [כן נראה] דהילכתא כרבי יוחנן לקולא. וראיה [ל]מה שכתבתי לעיל דה[י]כא דהמבוי מפולש, שאין לו אלא שתי מחיצות, ומצריכינן צורת הפתח מכאן ולחי מכאן דצורת הפתח ה[י]א חשוב[ה] כמחיצה שלישית והוי כמבוי סתום בשלש מחיצות, דדי לנו לבית הלל בלחי לצד רביעית הפתוח, דגרסינן בירושלמי [פ"א ה"א] וההן שקקה דרב חנה לא צריך צורת הפתח שהוא כמתלקט עשרה מתוך שלש, דבמקום פילושו הוה מקום מודרין, כעין זה, והוי כמחיצה, אלמא דצורת הפתח הוי כמו מחיצה. ותו גרסינן התם היה מודרין באמצע המבוי לעליונים נידון משום חריץ לתחתונים נידון משום גדר.
